האנרגיה יורדת מטה כדי להיפרד מאמא
המעבר משלב אוראלי לאנאלי לוקח זמן. המעבר מהפה אל הקצה השני. האנרגיה משתנה מעניין בפה במגע דרך הפה בהזנה דרך הפה, הפה מרגיש הכל נוגע בהכל. אל פי הטבעת. בחלק הראשון, השרירים מתכוננים והרגישות מטיילת מטה אל הרקטום. אנחנו צריכים להבשיל שם כדי להתחיל לנוע במרחב הזה של אגן, רגליים, לנוע ולהתרחק מאמא. האנרגיה יורדת למטה כדי להיפרד מאמא.
השלב האוראלי יושב על רעב ושובע. ובשלב האנאלי, יש לחץ בבטן וברקטום, והשחרור הוא להוציא את מה שלוחץ במעיים. ולפתע הילד מתחיל להרגיש שהוא שולט. זה לא רק קורה לו. אלא יש לילד יותר שליטה לגבי מתי זה קורה. אלו השלבים הראשונים של נפרדות מאמא.
ולפתע בתקופה הזו הכל סובב סביב קקה. הילד מגלה את הטוסיק ואת ההנאה שם. הוא רוצה לגעת בעצמו שם ובקקי שיוצא. הילדים סקרנים לגביו. כל מיני תופעות מעניינות מתרחשות. אני מתאפק או נותן להורים. זו תקופה שבה מתחילות החלטות לגבי כוח, שליטה, בחירה.
לילד יש פתאום כוח על ההורים. או מתחיל מאבק כוחות בין הילד והוריו. זה תהליך למידה וההורים רוצים שזה יקרה במהרה. אך זה יכול להתגלגל מהר מאד למלחמת רצונות וכוחות. האם ההורים מבינים את התהליך? האם הילד מרגיש שיש ערך למה שאני מביא להורי. מה התגובה שלהם לקקי שלי? אז מה היתה התגובה שקיבלתם לקקי שלכם? ומה היתה התגובה שלכם לילדכם?
חלק מכל העניין זה הקקי עצמו. התוצר שלי, זה מה שאני מוציא ממני. זה שלי. זה הקקי שלי. זה אני שונה מאמא ושונה מכל אחד אחר. ויש פה גאווה לגבי הקקי שלי. תראי מה עשיתי. זה מדהים. הילד מרגיש מרוגש וסקרן ורוצה לראות מה זה, ואיך זה מרגיש, ולאן זה הולך, לסיר או לשרותים.
האם ההורים מראים לילד שזה מגעיל, מלוכלך, וצריך לזרוק את זה לשרותים מהר. והילד עומד בצד “הי, זה שלי”. הילד יכול להרגיש בעל ערך שהוא מצליח, יכולת והנאה בסיסית שהצואה יוצאת החוצה. ואם אני אתאפק קצת יותר השחרור יכול להיות יותר מהנה, ולפעמים הם מתאפקים יותר מדי.
איפה אנחנו נמצאים על הרצף הזה בין “אני נותן” ל “אני מחזיק”. לא רק קקה. רעיונות, רגשות, נתינה. יש אנשים שאנחנו פוגשים והם “יחרבנו עלינו את כל הצרות שלהם” ויש את אלו שלא נותנים כלום, שצריך לסחוט מהם מילה. כל התופעות האנושיות האלו מתחילות שם שם במעמקי המעיים והרקטום.
השלב הזה זו דינמיקה מרתקת שעוזרת לנו להבין את עצמנו ואת הילדים שלנו בשלב הרגיש הזה של גמילה ושליטה ואימון ללכת לשרותים. הלמידה להתאפקות ולמצוא את הזמן הנכון לשחרר. ויש את ההורים שיותר מדי מתרגשים או יותר מדי מתחננים על הברכיים כשהקקי יוצא. איך מוצאים את האיזון? אם אתם מורידים את המים מהר מדי? והילד לא רוצה שהקקי יעלם כל כך מהר.
אני יכול לומר “לא”
פתאום הילדים החמודים שלנו יכולים לומר לנו “לא”. אם עד כה הוויסות היה תלוי בהאכלה והחתלה מבחוץ כאן הילדים מתחילים לשלוט בעצמם. איך הסביבה מגיבה לזה? האם הגמילה התחילה מוקדם מדי? והיינו צריכים להכניס מתח לאגן כולו כדי לשלוט ולהחזיק כדי שאמא ואבא יהיו מרוצים?
או שההורים מבקשים מהילד לשבת בשרותים שעות עד שיצא לו, והילד מרגיש כישלון כי הוא לא מצליח לתת להורים את מה שהם רוצים.
זהו תהליך מרתק שבו הילד מתחיל להרגיש את כוח הרצון שלו. את כוח הבחירה שלו. אני אתן או לא אתן. זו יכולת מאד חשובה שמתפתחת בנו. האם ההורים נגעלו מהקקי שלי לאורך זמן? מה אני ארגיש לגבי התוצרים שלי אחרי התגובה שלהם לתוצר שיוצא ממני?
הילד סקרן מאד לגבי הגוף שלו ולגבי מה שיצא ממנו. זה יכול להיות תהליך משותף או מאבק עם מפסידים ומנצחים. ככל שהדינמיקה תהיה מתוך מאבק, כך הילד ירצה לשלוט על אמא ואבא. אני אעשה קקי באמצע הסלון. הילד מתחיל מניפולציה על הסביבה בפעם הראשונה. הוא משפיע ולא רק מושפע.
השלב האנאלי חשוב לחיינו כבני אדם. איך אני מרגיש לגבי היצירתיות שלי? איך אני מרגיש לגבי סדר ובלאגן? האם אני צריך הכל מסודר וברור ושכל דבר יהיה במקומו. מהאנשים שבא לכם לצעוק להם :”די תשתחרר”. והצד השני של זה, זה שהכל לא מסודר לא מאורגן והוא חי בכאוס תמידי.
איך השלב הזה משפיע על התהליך הרוחני שלי? האם אני רק רוצה לאסוף ידע ולהחזיק במשהו או שאני יכול גם לעזוב הכל. יש פה תהליך למידה להחזיק ולמידה איך לשחרר בתזמון נכון. והוא מתחיל אי שם בגיל שנה וחצי עד שלוש בגמילה מחיתולים.
לעיתים אנו אומרים יותר מדי במקום הלא נכון “אופס יצא לי”. או החלק בנו שאוהב ללכלך, לעשות בלאגן. האם אנו חיים עם זה בשלום? יש כאלו שרק עושים בלאגן ולא למדו לאסוף ולנקות. ללמוד התאפקות חשובה לנו כבני אדם. חשוב ללמוד להיות עם משהו, לשבת עם דבר מה לאורך זמן כדי להבין אותו יותר. אך גם לא להתאפק יותר מדי עד כדי שאנו לא רוצים לעזוב את זה. הילדים שמתאפקים ומתאפקים. או הילדים שמלכלכים בכל מקום. להיות האיזון שביניהם.
יש אנשים שרוצים לשלוט בכל, שרוצים כל דבר בדרך שלהם. “אני מסכים רק אם זה בדרך שלי, אתה לא תכריח אותי”. והם אלו שצריכים ללמוד לשחרר. ויש אנשים שהמחשבות שלהם בכל מקום, שהפה שלהם משלשל ללא הפסקה והם לא יכולים להפסיק, להאט, להרגע. כאילו שהם לא למדו לשלוט ולהחזיק.
ויש את אלו שאנחנו צריכים להתאמץ כדי שמשהו יקרה. אנשים שמתאפקים או מחזיקים או שכחו לשחרר. ואת אלו ששחררו כל כך הרבה ובבת אחת שלא הבנתי כלום ממה שאמרו. לא מצליחים להחזיק רגש בתוכם מבלי להוציא אותו החוצה.
העברה בין דורית של גישות גמילה
וזה לא רק על כמה אני מחזיק או כמה אני משחרר אלא גם כמה אני רוצה לשתף אחרים? אני משתף יותר מדי? פחות מדי? האם מה שיש לי לתת יהיה לו יותר מדי או אקבל ביקורת על היצירה שלי? וכמה אני נדיב בנתינה שלי? אם קיבלו בטבעיות ופשטות את הקקי שלי יהיה לי כייף לתת עוד ממני.
כמו בתחילת חיינו גם בסוף חיינו אנו מאבדים מהשליטה על הסוגרים. וגם זו תקופה לא פשוטה לאדם. אנו מאבדים מהיכולות שלנו כשאנו או קרובינו מתבגרים ומזדקנים. איך אנחנו מקבלים את זה?
בדרך כלל מדברים על הנושא הזה בהקשר של הורים וילדים בתהליכי גמילה מחיתול, אך כמו שאתם רואים זה נוגע בנו עמוקות ומשפיע על חיינו. תהליך מורכב ומעניין מתחיל בתהליך הגמילה. תהליך שרק מתחיל שם ולא מסתיים בגמילה עצמה. תהליך שהתחיל עוד קודם והוא מושפע מתהליך הגמילה שאתם עברתם, הוריכם עברו וכך הלאה במהלך הדורות כפי שמלמדת אותנו הקונסטלציה המשפחתית בנוגע להעברה בין דורית. גם פה זה קורה. העברה בין דורית של ישיבה על האסלה.
מכירים את המשפטים האלו? הוא יושב עם ספר כמו אבא שלה? היא מתאפקת שעות כמו אמא שלה? כזה….
אז מה אתם רואים על עצמכם? ומה תרצו להעביר הלאה? האם אתם אלו שמתאפקים יותר מדי או משחררים יותר מדי ואיך זה משפיע עליכם כהורים בשלב הגמילה של הילדים שלכם?