תפריט
הערב הבת שלה בת הארבע רוצה לעשות אמבטיה יחד איתה. אבל הערב האמא לא רוצה. הילדה מתחילה לבכות. בכי כזה מתניע, שמתחיל בכאילו, בכוח ואז ממשיך מכוח האינרציה. הילדה רוצה לשבת עם האמא שלה באמבטיה כמו אתמול אבל אמא לא רוצה היום.
לפני כמה חודשים היה לאמא קשה לשאת את הקול של הבכי. קצות העצבים שלה היו נדרכים והתחושה הלא נעימה בגוף היתה גורמת לה לתקוף או לברוח מהסיטואציה. לפני כמה חודשים כל מה שהאמא הזאת רצתה זה לצאת מהחדר ולהשאיר את הבת שלה בוכה, כן, להעניש אותה, שתבכה עד שתרגע ואם היא רוצה, אז שהיא תבוא ותבקש סליחה. או שהיתה מוצאת את עצמה בדחף עצום מרימה את הקול. העיקר להרגיע את קצות העצבים שלה שהבהבו בסכנה. כל פעם שאמא עזבה את הילדה לבדה בוכה בחדר שלה, היא הרגישה מיד רגשי אשמה וחיפשה לנקות או לסדר משהו בבית כדי להדחיק אותם.
הילדה התחילה לבכות יותר. מכל ארוע קטן היתה בוכה. אמא שלה הבינה שחייבים לעשות משהו אחר. ככה זה לא טוב להמשיך. לא לה, ולא לילדה. כמה חודשים אחרי שהתחילה פגישות איתי היא רגועה יותר. הבכי של הילדה שלה כבר לא צורב לה את קצות העצבים. בפגישות היא הכירה מחדש את הילדה הפנימית שלה, זו שבבית הוריה הכל היה חזק, חודרני ולא רגיש. היא בכתה את הבכי של הילדה שהיא היתה. בכי שהיה אסור אז, כי להורים שלה לא היתה את היכולת להכיל. היא הכירה בשורש חולשתה מול הבכי של ילדתה. היא נגעה שוב במקומות שאין בהם מילים. רק תחושות עמוקות וכאבים צורמים. כשהיא בכתה בפגישות עלתה חמלה לילדה שהיא ולילדה שלה. מכל פגישה היא חזרה הביתה אחרת.
בהתחלה, לא ידעה איך להיות ומה לעשות. מצאה עצמה עוצרת את התגובה הרגילה ומבולבלת. חסרת אונים. גם את זה הביאה לפגישה איתי. חוסר האונים היה קבור שם בפנים, הרבה שנים. הוא לא רק היה שלה. הוא היה של אמא שלה. וגם של סבתא שלה. העברה בין דורית של אמהות ללא תמיכת אב. אמהות רוויה בטראומות שונות וחסכים. לרגעים לא האמינה שכל זה היה קבור שם בפנים ומשפיעה על האמא שהיא היום.
מדי שבוע היא צמחה, וגדלה והתבגרה. ויחד איתה ילדתה. בפעם הבאה שהילדה בכתה אפילו הנשימה שלה נותרה בקצב אחיד ורגוע. כשהיא רגועה לפתע התפנה המון מקום בתוכה. מקום שהתמלא בסקרנות, בסבלנות ובחמלה לילדה שלה. את הלמידה שלה את עצמה העבירה לביתה. לפעמים בשיחות, לפעמים בנוכחות שקטה או בסיפורים אישיים מהילדות שלה. הילדה נרגעה מיום ליום. הקשר ביניהן התחזק והתמלא. היום אמא שלה יודעת לתמוך בילדה שלה לשתף פעולה. היא יודעת להקשיב ולקרוא בין השורות של הבכי או הכעס או הברוגז של הילדה. היא יודעת להתחבר שוב אחרי שהילדה מפנה את גבה בכעס או אי הסכמה.
היום היא ממש נהנית להתבונן ולחקור את עולמה של הבת שלה. לראות איך היא רואה את הדברים, על מה היא חושבת ומה היא מבינה. מדהים אותה לראות איך המוח מתפתח משנה לשנה ומורכבות מתווספת לראיית פרטים חדשים והסקת מסקנות. השבוע היא סיפרה על עוד ארוע קטן כזה של יום יום.
היא והילדה היו בים. והנה שוב הילדה בוכה. בוכה כי רצתה את המגבת שלה והאמא הציעה לה מגבת פנויה אחרת. הילדה התרחקה כמה מטרים והתחילה להתניע את המנואלה של הבכי. לרגע ראתה האמא ששוב עולה בה הקול הישן והמוכר, שתבכה, בסוף היא תרגע. היא צריכה ללמוד שהיא לא יכולה לקבל את מה שהיא רוצה. ואז נזכרה שככה היא בטוח לא תלמד. היא רק תלמד שאני לא שמה עליה כשקשה לה. האמא עזבה את הכבוד המזויף שלי והתקרבה אל הילדה. נגעה בה ביד וביקשה ממנה שתסביר לה מדוע היא רוצה דווקא את המגבת שלה. לפתע גם עלה רעיון יצירתי במוחה. “בואי נעשה הצגה” מההתחלה. את מסבירה לי ומשכנעת אותי מדוע כדאי לי לתת לך את המגבת שלי
הילדה, מיד התרצתה. שהרי את הקשר הזה היא חיפשה. היא עמדה והסבירה לה שיש שם יותר מקום לרגליים שלה ושהיא גם תוכל להתכסות איתה. והאם ענתה “בואי קחי, הנה את המגבת שלי”. האמא נדהמה, איך ארועים קטנים כאלו של החיים גורמים לה לתחושת סיפוק כזו גדולה.
כן, עניתי לה. המציאות היא כר האימונים הכי זמין, אותנטי ועוצמתי. וכשאנחנו מתעוררים ללמוד דבר מה חדש על עצמנו, המציאות משתנה יחד איתנו.