תפריט
שילוב הבדים ככלי טיפולי יחד עם עקרונות הקונסטלציה המשפחתית, נהיה יותר ויותר משמעותי בעבודתי עם הורים וילדים. הבדים תמיד מונחים במקום בולט כך שגם הילדים מסתקרנים לגביהם עוד לפני שאני מציעה אותם.
בהדרכות הורים עוד לפני הפגישה עם הילד אני מבקשת מההורים להשתמש בבדים כדי להציג את ההעמדה המשפחתית ומציינת לעצמי היכן הקושי או המשאב של ההורה ביחס לילד. דבר שכבר נותן לי רמזים על מה שיקרה בחדר כאשר הילד, או הילד וההורה יכנסו. כמו כן אבקש לעיתים מההורים להניח גם את הייצוגים להוריהם כדי לראות את תרשים הזרימה היחסי דור אחד אחורה.
הבדים מהווים לילדים ייצוג ממשי לדמות אותה הם מתבקשים לייצג. כלומר, עם מדובר בייצוג שקשה להם איתו, הם ינסו להרחיק אותו, לשים אותו מחוץ לדלת או לבקש לא לתת לייצוג מקום. אם זה ייצוג לדמות או סיפור שאחד ההורים לא רוצה שיהיה לו מקום, הם יודעים זאת, ולרוב יפעלו מתוך התחשבות בהורים או אחד מהם.
אך ביחסם אל הייצוג, הקונפליקט בין הרצון הטבעי שלהם לרצון של ההורים מיד נהיה נוכח. אם זה המיקום של הייצוג האסור ביחס למשפחה, מקום שאסור להם לדבר עליו, העבודה עם הבדים נותנת להם לגיטימציה להראות אותו. כמו למשל אם מדובר בהורים גרושים וקרבה מסויימת לאחד ההורים ולא לשני או דוגמאות נוספות המעלות תחושות אשמה אצל הילד.
העבודה עם הבדים, כמו עם מבוגרים כך גם עם ילדים, מגלה מהר מאוד את הדינמיקות הלא מדוברות במשפחה ומוציאה אותם לאוויר העולם. לפעמים רק זה מאפשר תחילתה של דרך לשינוי בעולם הפנימי של הילד ומכאן ביחסים של הילד עם העולם החיצוני והאנשים שבו.
בטיפול דיאדי, כשילד והורה נמצאים בלחדר יחדיו וההורה נוכח כיצד הילד שלו מניח את הייצוגים למשפחה, לאחים, למחלה, לקושי, הוא נדהם מהרגישות ומהאופן הכל כך מציאותי בו מניח הילד את הייצוגים. “זה ממש ככה במשפחה, בדיוק איך שהוא הניח את הייצוגים”, תאמר לי האם.
אז מה אני עושה שונה כאשר אני ניגשת עם הבדים לילדים?
באופן כללי, אני מנסה להתאים את הקצב ואיזון המשחקיות מול רצינות, לקצב ולמצב של הילד. לעיתים אתחיל בהעמדת בדים אמשיך לדבר מה אחר ואסיים שוב עם העמדה שנשארה איתנו בחדר באחת הפינות, כדי שהילד יחווה גם עם הייצוגים שהניח את השינוי וייתן להם תנועה ומיקום חדש.
אני נוטה להציג את הבדים מהר יותר, כי הם פתוחים להתנסות ומשחקיות. הצבעים מקבלים התייחסות רצינית והשיח סביב הבחירה בצבע משמעותי להם הרבה פעמים. צבע הבד הינו עולם ומלואו מבחינתם ורק הדיבור על זה מאפשר להם לתת ביטוי למה שבבית לא יכול היה לקבל ביטוי, כי או שזה הפחיד מדי, או שלא היה כלי המאפשר לביטוי מסוג זה לצאת החוצה. איזה צבע לאמא ולאבא ולסבא ולאחים, וכל אחד יש את הסיבה שלו. שזה מעצמו מאד מרגש. מי דומה למי, מי שונה או ההפך ממי.
הצגת הבדים לתוך התהליך חשוב שתהיה מאוד פשוטה. כאשר מדובר בילדים עד גילאים 8-9 גם ההנחיה של הקונסטלציה הינה פשוטה עם נטייה למשחקיות.
כאשר מדובר בילדים יותר מבוגרים – גיל עשר ומעלה (בהכללה) ניתן להיכנס טיפה יותר לעומק, לרעיונות הקונסטלציה, כמו שייכות, נתינה וקבלה, תמיכה וסדר. אני אז נכנסת יותר לעומק של הקונסטלציה עצמה ותפקיד המשפחה בתמיכה, או יחסים בין בני משפחה רחוקים יותר וההשפעה הבינדורית על הנער או הנערה.
לעיתים אוסיף בד למישהו או משהו שהילד אינו יודע אך ההורה סיפר לי ואתן לילדים לעמוד על אותו בד רק כדי שהתמונה תהיה שלמה. כמו למשל סיפור הלידה, בדילול עוברים, הפלות לפני, או אחרי הולדת הילד, תרומת זרע, אב נפקד, ועוד… לא אציין את הסיפור שההורים אינם רוצים שהילד ידע. הילד עצמו יוכל להביא לתנועה חדשה בקונסטלציה רק מעצם הנחת הבד שלי בכדי שמה שהוחזק כ”סוד” יקבל גם כן מקום.
ההזמנה להעמיד את הבדים היא מאד פשוטה – “נשחק משחק שבו לכל אחד במשפחה יש בד, או צבע…” או אם זו עבודה על החברים “…לכל אחד מהחברים או המורה בבית הספר יש בד.” ואז אני מבקשת להניח את הבדים כמו שהילד חושב שהמשפחה או החברים היו מעמידים את עצמם. כלומר “איפה אבא היה רוצה לעמוד…”.
כמו כן, לפעמים לאחר שילדה, הניחה את הבדים ב’מבנה הכואב’, ושהינו עם זה קצת, יתכן ואבקש ממנה, “ועכשיו, בואי תיראי, אם רק היית יכולה, איפה את רוצה שכל בד יהיה?”
מניסיוני, לילדים שלא כמו למבוגרים, אין הרבה עכבות וחששות בעבודה עם הבדים והם מעיזים להזיז את הבדים לאן שהם רוצים בחופשיות.
לדוגמא ילד יכול לשים את ההורה שלו רחוק ליד החלון, או מוציא אותו החוצה מהחדר, את זאת הוא יעשה בטבעיות וללא שפיטה או ביקורת עצמית.
בנוסף, בעבודתי עם ילדים, לא פעם אני מוצאת שמאוד פשוט להיכנס כנציגה ולייצג את אחת הדמויות, לא בשביל לדבר על חווית הכאב של אותה דמות אלא בעיקר בכדי להשמיע משפטי ריפוי. כדי לתת ביטוח לאותם מילים שהילד כה כמהה לשמוע או אף לאמר.
יהיו ילדים שמיד יתמסרו ויעשו הכל לבד, ויהיו כאלו שיתקשו לבטא את עצמם ואז אכנס אני, גם עבורם וגם כדי לקבל אינפורמציה שעולה מבד מסוים ויכולה לתמוך בטיפול. כך שהיכולת להיות נציגה בקונסטלציה של הילדה נותנת לי גם הזדמנות לדעת יותר על הדמות ועל המערכת מבפנים. זהו מידע שלרוב הילדה לא יודעת לתת לו ביטוי, או שאסור לה לתת לו ביטוי.
כמו שניתן להבין, העבודה נוטה פחות ללכת לדורות קודמים. היא מתרכזת מאוד בדינמיקה הקיימת במשפחה ובעולמם הפנימי של הילדים. לעיתים רחוקות אני כן מכניסה דורות קודמים כמשאבים. לדוגמא, לתת לילדה תחושה של שושלת נשית, או של משפחה עם עבר יותר רחב. או חברי משפחה אחרים שיכולים לשמש כתמיכה בילדים להורים גרושים.
לתת לנערה של הורים גרושים את התמונה הרחבה יותר מעבר למה שקורה בין אמא ואבא, או לתת לילד חולה את ההזדמנות למצוא את המקור למחלה שלו בדורות קודמים, למי עוד היו בעיות בכליות למשל, לאיזה סבא או סבא רבה, במידה והוא או ההורה שבחדר יודעים. או מי יכול להחזיק איתך עכשיו את הכאב שבמחלה, שלא תישא אותה לבדך.
לגבי יחס הילדים לבדים. צריך לשים לב. כי ישנם פעמים שהילד לא ממש מרוכז ואז הוא מתחיל להזיז את הבדים ולהזיז שוב, ולהיכנס למצב של שובבות עם הבדים. מצב זה אינו תומך בתהליך עם הבדים ובאותה המידה מראה את התופעה במשפחה, הבלגן, או אי סדר, אי חוקיות וחוסר בכללים ובגבולות. במקרים שכאלו אני נוטה לעצור, משקפת את מה שאני חווה, בודקת מה הילד חווה התנועה הרבה ואם לא ניתן להעמיק, חוזרת לזה שוב במפגש אחר, או מניחה את הבדים בפינת החדר וממשיכה עם מימד אחר של עבודה כמו אמנות, תנועה או קשב לגוף.
כל ילד לוקח את הכלי למקום ייחודי משלו. ישנם ילדים שיכולים להביא מידע מתוכם ולהציע להניח בד לדבר נוסף שעלה בהם תוך כדי הקונסטלציה גם מבלי שאכוון או אשאל דבר מה או אציע. לילד צעיר אני יכולה באופן משחקי להציע למשל להניח עכשיו ייצוג לפרידה מהגן שכל כך מפחידה אותו, וייצוג לפחד עצמו, ואפשר להוסיף גם חפץ ממשי, כמו בובת מפלצת קטנה או חיה מפחידה. ואז לעבוד עם משאבים לאותו הפחד ולהוסיף עבודה סומאטית עם הגוף , כגון נשימות.
לסיכום: עבודת הקונסטלציה עם הייצוגים, העקרונות והתופעות, לפי גישת הקונסטלציה המשפחתית, מאפשרת להביא אל הטיפול עם ילדים מימד חדש. מימד שמאפשר למטפל הבנה מאוד מהירה את תפיסת העולם החיצוני שלהם, את הדינמיקה המשפחתית בתפיסתם הפנימית ומקומה ביחס אליהם.
חשוב לציין שאני גם עובדת עם אומנות ויצירה ועוד כלים לעבודה עם ילדים, אך הקונסטלציה מאפשרת סוג של קיצור תהליכים, גם ביכולתי להבין את המצב והמערכת וגם ביכולתם להביא את עצמם לידי ביטוי. יהיו אף פעמים שאבקש להניח גם בד עבורי, כדי לראות עם מי מההורים הילד מערבב אותי בהשלכות והעברה נגדית. וגם לאיזה משאב הוא זקוק ממני.
אני משלבת את זה גם עם הדרכת ההורים כמובן ומעניין מאד להשוות את העמדת הייצוגים המשפחתיים של הילדים ושל ההורים. מהזוית של הילד, ומהזוית של ההורה. למשל הילד יכול להניח את הייצוג של ההורה מאחוריו כדי להרגיש חופשי להביט קדימה וביטחון של ההורה מאחור ואילו ההורה יניח את הייצוג של הילד דווקא לכיוון של ההורה ויבקש בכך שהילד יביט בו כל הזמן.
או העמדת הבדים של כל המשפחה בעיגול או בקו ישר אחיד כך שלא ניתן להבחין מי ההורים ומי הילדים. ובעיית הסמכות ההורית ניכרת במשפחה זו.
עבודת הייצוגים יכולה להתאים גם ככלי עבודה להורים עצמם לתמוך בבית בילדים בקשיים חברתיים או אחרים, במידה וההורים מעוניינים ללמוד כלי נוסף להתבוננות פנימית ושינוי, זהו כלי נגיש שניתן ללמוד את עקרונותיו ולהפנים כדרך חיים.
תודה רבה לישי גסטר, מייסד בית הספר ללימודי הקונסטלציה המערכתית אשר תמך בכתיבת המאמר. לינק לאתר של ישי.