תפריט
אחרי תקופה ארוכה של עבודה פנימית, היא פתאום הרגישה את זה. שהיא לפתע יכולה להיות במערכת יחסים ולהרגיש חופשיה. חופשיה להיות היא. לעיתים זה בא והולך. ושוב מופיעה תחושה של בית סוהר פנימי שמחזיק אותה כלואה בפנים, חוששת להראות את עוצמתה ויופיה ואהבתה האינסופית לכל.
לאט לאט היא פרמה את הקשרים שהחזיקו וכבלו אותה. החזיקה קשר קשר, התבוננה כיצד הוא נקשר ולשם מה היתה זקוקה לו. בנתה לעצמה בסיס איתן שלא תיפול לאחור כשהקשר ייפרם. הנוכחות שלה התעצמה והיתה יושבת על הספה, שקטה יותר, ויציבה וקשובה לעצמה גם כשספרה ארועים שאתגרו אותה רגשית השבוע.
עד כה היא הבינה מה קורה לה, אך זה נותר שם למעלה, בראש. היתה לה יכולת נהדרת לנתח הכל, להבין, להביא הקשרים מהעבר והשלכות לעתיד. לחבר ארוע אחד עם זה שקרה לפניו ואחריו. הרגש, נותר יתום. לפעמים הרגישה מאחורי מסך זכוכית. לעיתים זה הפך לפלסטיק או ניילון שקוף. תקופה ארוכה שפשוט היה שם משהו שהפריד. הפריד בינה לבין העולם.
היא ידעה שכך היא מגנה על עצמה. זה לא משהו שעשתה. זה פשוט קרה. מין נס כזה אמרה “שיש לנו אפשרות ליצור מנגנוני הגנה”. אז כשהיה לנו יותר מדי, מהר מדי, חזק מדי כשהיינו קטנים, רגישים ופגיעים. ההגנות האלו אוהבות אותי כל כך שהן מופיעות בדיוק בזמן להציל אותי מפני כאב חד, כיווץ מפחיד, התמוטטות או בריחה. אוי, כמה שאני אוהבת לברוח.
היא הרגישה את זה בחדר. זה היה ממש נוכח. כמו קיר כזה שיושב בינה לביני. בלתי חדיר. ודרכו העולם נראה עמום והתחושות של הגוף קפואות. והרגש, אין צורך בו. היה בה אומץ ותעוזה וחוכמה בשלה ששאלה “מה בך כל כך מפחיד אותיה עכשיו?”. הרי אני לא אותה האמא שחדרה לה למרחב כשלא היתה מוכנה. ואני לא אותה האמא שפתחה את דלת חדרה בהפתעה באותה הפעם היחידה שהתעניינה בערוותה.
מפגישה לפגישה משהו בה חדש וטרי התעורר, רחב יותר מהכל, שיכול כעת לשאול שאלה שמכלילה יותר מאשר את עצמו. הרגעים האלו, של חסד, שהמודעות לרגע נדלקת והאור מאפשר לה לראות במעוף ציפור דברים שלא ראתה קודם רגשו אותה ועיניה הפכו נוצצות ובוהקות. למרות שעדיין לא זיהתה עצמה כאור, הרגישה שהנוכחות שלה בגופה משתנה. ותחושה מדגדגת מתחילה מתחת לעור גופה. והיא נעשית גדולה יותר מהגוף שלה שהיא כל כך מכירה.
כעת עלה שוב בכי, בקלות יחסית, טיפס והציף את עיניה וזלג אל טישיו ורוד. הכעס והשפיטה שחשה כמה שעות קודם נמסו ומתוכם ראתה בבואה של עצמה כילדה. ילדה שלא למדה לומר מה היא צריכה. כתינוקת זיהתה בקלות, את נכותה הרגשית של אמה וידעה ברגישות כה רבה להגן עליה ולהקטין את מה שהיא צריכה. הרגישה שהיא מתעצמת כל פעם שמצליחה להתאפק ולא לדרוש משהו לעצמה. מרימה סנטר בהתרסה, מכווצת סרעפת ונשימה.
הבכי מתעצם, לפתע, והופך לבכי חסר אונים של תינוקת רכה בשנים, משתנקת כל כמה רגעים. זקוקה כל כך לאמא, לאבא, שיראו אותה עכשיו. היא רואה שאני רואה, היא רואה שהיא רואה ומשהו בה בוכה ומשהו בה רואה את הבכי ותחושה מוזרה מחלחלת בגבה. משהו בחווית העצמי משנה צורה. יכולה עכשיו לראות גם את עצמה כמודעות רחבה וגם כילדה קטנה ופגועה. ולמודעות הרחבה איכויות של אמא אידיאלית שתמיד ביקשה לעצמה.
מלאה בנוכחות אוהבת, נוגעת אך לא חודרת, עדינה ועם זאת עוצמתית, משרה ביטחון ועם זאת מאפשרת חופש תמידי, מתוקה וחושנית, צעירה ועתיקה, עליזה ונבונה, ורודה ואדומה וירוקה וצהובה, וכל צבעי הקשת מרקדים בגופה. ושוב שקט. והיכולת הזאת, בעצימת העיניים להתבונן פנימה אל פלאי הנשמה המשנה צורה וצבעים כזיקית חכמה, מעלה בה חיוך מסופק שהופך למילים “הכל בסדר, הכל בדיוק כפי שהוא צריך להיות”.
עיניה נפקחות ופניה משתנות שוב. מפנים ארוכות לעגולות, ילדיות. מהות ממלאת את לחייה ומצחה חלק כתינוק. גופה שקט ושריריה רפויים, כתינוקת שזה עתה קיבלה את כל מבוקשה. אנו מתבוננות זו בעיניה של זו במבט שיודע את הדומה שביננו. הוויה אחת מחולקת לשני גופים ועכשיו, ממש עכשיו, אפשר להיות לרגע אחת, מהות אחת.
ומתוך הדממה העמוקה, הריק מתמלא שוב במה שהיא צריכה, כי זו אמא אמיתית שמגישה לה בדיוק את מה שהיא צריכה ומגיעה חמלה. ודמעה. והבנה עמוקה. “ההוויה מאפשרת לי לחוות הכל, גם את הסבל וגם את האושר, גם את הכאב וגם את השמחה, בעצם בדיוק את מה שאני צריכה. בלי הפרדה בין טוב ורע. אז למה אני תמיד שוכחת את זה וכל כך מזדהה? ומאשימה? ודוחה?”. הקשבה, אני מזכירה. הקשבה, וסבלנות, וסקרנות, והתמדה. כי התשובה בשאלה.
והדרך ממשיכה…….