סיפור מהחיים על ילדה בוכה ושני הורים

הם אספו אותה אחרי יום כייף אצל סבא וסבתא. יום כזה שעושים בו המון כייף. כייף שכלל הרבה שעות טלוויזיה. בחזרה הביתה ההורים אומרים לה שהתוכנית להערב זה מקלחת, פיג’מה ספר ולישון. הערב לא נראה טלוויזיה כמו שהיא רואה לפעמים לפני השינה. הילדה הסכימה איתם. ההורים נכנסו הביתה. הילדה ראתה את הטלוויזיה ומיד ביקשה לראות “רק שתי דקות”. אמא שלה הזכירה לה את הסיכום שלהם שקבעו בדרך הביתה. הילדה המשיכה בשלה. “טלויזיה, טלויזיה, טלויזיה”….קולה הופך ליללה ולבכי שמתניע.

האמא הביטה באבא. האבא הביט באמא. האמא הרגישה איך היא מתחילה להתרגז והחליטה ללכת להרגע באמבטיה תוך כדי שטיפת פנים כשהאבא מנסה להרגיע את הילדה ללא הצלחה. טון הבכי התעצם והפך לחזרתיות פנאטית על בקשתה לראות טלויזיה. האמא שמה לב באמבטיה שהיא בורחת מהילדה וגם מעצמה ואין לה כוח להתמודד, היא מכירה את התכונה הזו שלה, לברוח כשקשה. מערכת העצבים שלה מתחילה לאותת “הצילו”. ואין בה מי שיושיט את היד. הפעם היא מצליחה, והיא מושיטה יד לעצמה. וחוזרת להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לה.

האמא נושמת ויוצאת מהאמבטיה. היא רואה את האבא מנסה גם להרים קול, גם להתחנן ולבסוף הוא נשבר ומביט באם. “נו, אולי נרשה רק 2 דקות”. האמא מביטה בו ובילדה שממשיכה לבכות בקול מונוטוני. עכשיו עולה בה כעס. גם על אבא שמיד נשבר. היא מרגישה שהמצב צריך פעולה, שונה. היא לוקחת את הילדה בידיה ומתיישבת איתה על המיטה בחדר אחר, רחוק מהטלויזיה. גם האבא בא. מדי פעם כועס, מרגיע, אך מאפשר לאמא לעשות את שלה ולא מפריע.

האמא מרגישה איך הכעס שבה עולה ומתאסף בגרונה. היא מביטה בילדה ומסבירה לה בפעם האחרונה מדוע החליטו הערב לא לראות טלויזיה. היא יודעת שהילדה לא ממש מבינה כרגע הסברים רציונאליים ולכן אומרת שהיא ממש מבינה את הכעס של הילדה. הילדה מתחילה לכעוס גם היא ואגרופים נשלחים לאוויר וגם פוגעים בעצמה ובאמא.

אמא שעדיין מחזיקה את הילדה על ברכיה אומרת “אם תכאיבי אצטרך להתרחק ממך, אבל אני לא רוצה, אני רוצה להיות קרובה אליך כשאת ככה עצובה”. הילדה מנסה בכוחות אחרונים לכעוס, לצעוק, לבכות, להרים את קולה, להתחנן, להתלונן. והאמא שעכשיו כבר ממש יכולה להשאר שקטה ונוכחת, ממשיכה להחזיק בילדה ולא לעזוב אותה אף לדקה. היא מתבוננת בכל המחשבות שעולות במוחה. איך בא לה לעזוב את הילדה בחדר לבד, איך בא לה להרים את היד, איך בה לה לצעוק ודי. אך היא מתבוננת במחשבות ומודעת לעצמה.

המחשבות חולפות במהרה. והיא שבה להיות נוכחת עם הילדה. מדי פעם היא מלטפת את גבה ולוחשת “אני כאן, אבא כאן”.
הבכי של הילדה נרגע ומתניע לחליפין. מדי פעם עולה שוב זעם לרגע קט ושוקע שוב. בין ההפוגות האמא מזכירה לילדה את התוכניות למחר, ואת הכייף שעשינו היום. הילדה כבר קצת מקשיבה אך עדיין לא עזבה ובכוחותיה האחרונים ממשיכה “טלוויזיה, טלוויזיה, טלוויזיה….”. גם היא מנסה להתאפס לרגע ואפילו אומרת בקול בוגר “רק 2 דקות”. אמא ואבא שלה מהנהנים שלא, לא היום.

והנה שוב זה מתחיל, אולי זה הסבב האחרון ואולי לא. הפעם האמא רואה עד כמה הבת שלה סובלת. היא בתוך מצוקה עם עצמה, וזה לא קשור לאף אחד סביבה. היא בוכה לטלוויזיה כמו שבכתה בגמילה מההנקה, כמו שבכתה בימים הראשונים אחרי היוולדה. כמו מישהי שכל כך מתגעגעת למשהו שכבר לא קיים. “טלוויזיה, טלוויזיה, טלוויזיה”… והאמא שומעת בתוכה את הקריאה הפרטית שלה, להתמזגות, לאחדות לאלוהות. והיא כל כך מרגישה עכשיו את עצמה ואת בתה. והילדה מתרככת, ומתכרבלת בחיקה. ונרגעת לאיטה. והאמא ממשיכה לנשום ולומר “אני כאן, אבא כאן”.

ואחרי חצי שעה של דרמה מופיע החיוך הקטן. וכבר היא מבקשת את הסיפור כי היא כבר ממש עייפה. והאמא לוקחת את הספר שנמצא ליד המיטה וקוראת “היה היתה, במקום מחוץ לזמן, נשמה קטנה שאמרה לבורא “אני יודעת מי אני!”. “נפלא” ענה לה אלוהים, “אמרי לי, מי את”. “אני האור”, חיוכו של הבורא התרחב “נכון מאד, את האור”. הנשמה הקטנה שמחה כל כך שסוף סוף היא גילתה את מה שכל חבריה לממלכה רק מדמיינים…..”, והילדה נרדמה.