תפריט
הגלגל השלישי בזוגיות של ההורים
תוצאה של פיתוי. הילד נמשך לתוך מקום שאינו שייך לו. כאילו שמישהו קורץ לו, “בוא, או בואי, כנסי למיקום הזה במערכת. חסר פה משהו ביחסים בינינו ואת או אתה תמלאו אותו”. אבא ואמא מושכים אותי למקום גבוה ממה שאני אמור להיות.
משהו חסר במערכת, משהו שאמור להיות כדי שהזוגיות תתפקד חסר. ואחד מהילדים נמשך למלא את מקומו.
כשההורים אינם מתפקדים כהורים יחד או האהבה בינם לא זורמת ולא מחברת אותם, הילד נשאב לתוך המקום החסר הזה והשילוש מתרחש. זו לא החלטה מודעת של הילד ולא אשמתו. המקום פשוט שואב אותו והוא באהבתו העיוורת להוריו נע לשם.
המצפון של המערכת רוצה ליצור מצב שבו גבר ואשה יהפכו ליחידה להמשכיות הדורות. אם אינם יכולים, המערכת משתמשת בילד לשם כך. גם אם התוצאה לכך תהיה שהבן או אהבת לא יצליחו לנהל מערכת יחסים בריאה בעצמם כאנשים בוגרים.
אם האב עדיין קשור מאד למערכת שלו בגלל אירוע טראומתי כזה או אחר או האמא קשורה במצפונה לשרת את המערכת שלה, כי אמה לא תפקדה או מתה בילדות. הם יתפקדו כהורים אך לא יהיו פנויים רגשית זה עבור זה כבני זוג.
כשהבן נמשך להיות בן של אמא, הוא לוקח את המקום של אבא. וזה יוצר מתח בין אב לבן. הילד בעצם אומר, “אעשה הכל עבורך אמא, אדאג שיהיה לך את כל מבוקשך”. אני פוגשת את הדפוס הזה בחברה בה גברים הלכו למלחמה לשנים רבות, כגון מלחמות העולם והבנים היו צריכים לתפוס את מקום האב עבור אמם, אם בכלכלת הבית או באופן רגשי. גבר זה כדאי לו להתחבר לשושלת הגברית.
לגבר כזה יש גם פוטנציאל להיות אדם רגיש מאד. או איש שמציל נשים, או את האדמה, או קבוצות, או ארגונים. אחד שיודע מה אשה צריכה, מדריך, מטפל, מגשר, כלומר הוא גם קיבל מתנות בתפקיד הזה. ומאחר ובאופן אישי אני חשופה לתרבות האיטלקית בה גברים יצאו למלחמות העולם הבנים שכיום גדלו אכן גדלו להיות רגישים ורבים מתוכם מתקשים לעזוב את בית אמם וליצור משפחה משלהם.
אפשרות הפוכה מתרחשת כשהבת נמשכת למקום של אמא ונותנת לאבא את מה שלא יכול להגיע מצדה של האם, אם זה תשומת לב, שמחה, אהבה, רגישות, דאגה ועד למקרים קיצוניים יותר. הילדה רגישה ויודעת בדיוק מה האב צריך. ובמקום העבודה שלה מה ההנהלה צריכה. במקביל היא תחזיק מתח וקושי עם האם. ולכן כדאי שתעבור מסע מרפא עם השושלת הנשית שלה.
ויש פה שיתוף פעולה של האם. היא יודעת שלאב חסר משהו והיא מסכימה שבתה תכנס למקום הזה במקומה. אך זה בהסתרה. כמו חוזה סגור בין אמא ובת. זה אמור להיות סודי. לא מדברים על זה, חיים את זה. גם פה אשה זו יכולה להתקשות במציאת זוגיות או בהתעברות.
הפתרון הוא לעשות שלום עם אמא בתוכה ועם כל מה שהגיע מהצד של אמא. לקחת את אמא לתוכה. ובכך לצאת מהמקום אותו היא ממלאת בזוגיות של הוריה.
לא פעם אני פוגשת אנשים באזור גיל הארבעים. משבר גיל הארבעים יכול להיות גם הוא תופעה שבה הילדים שלקחו עבור הוריהם תפקיד מתעוררים באמצע החיים ואומרים: “לא אעשה הכל עבורך אמא”, וכשאני יוצא או יוצאת מהזוגיות של הורי לפתע מגלים שיש לנו מטרות אחרות בחיים. שכל מה שעשינו עד כה כבר לא מתאים לנו יותר. שהרי מתוך הדפוסים שלנו אנו בוחרים במקצוע, בבעל במקום מגורים.
ילד הורי
תופעה זו מצביעה על כך שאני הופך להיות ההורה של ההורה שלי. קרו ארועים במערכת המשפחתית שהשפיעו על כך שמישהו חסר שם. משהו קרה לשושלת של אמי, מלחמה, הגירה, אסון גדול ואמא מחפשת תנחומים איתי, היא צריכה בי את אמא שלה שלא היתה נוכחת פיזית או רגשית. דור שני ושלישי לשואה יכולים להזדהות עם דפוס זה.
כאן נמצא שיבוש בסדר של הזרימה מהגדול אל הקטן. הורים נותנים וילדים לוקחים. זו תגובה בריאה למצב חולה של המערכת. משהו שחסר בשלב הקודם כאצל ההורים של ההורים חסר. כתוצאה מטראומה נוצר חלל. יש חללים ויש חלל. הנכד או הנכדה נשאבים לשם. כשההורים נתונים באבל לא פתור על הפלה, על אובדן כלכלי וכדומה, הילדים שלהם מיד נכנסים לתפקיד ההורה של ההורה.
זוהי תוצאה של מה שברט הלינגר קורא לו – אהבה עיוורת. כלומר אהבה לא מודעת. במשפחות כאלו נמצא שיש הרבה ביקורת ושפיטה בעיקר של הילדים על הוריהם. ילדים אלו שהיו צריכים לגדול טרם זמנם יכולים להרגיש יהירות או רחמים על אחרים רק כי ככה אני מרגיש גדול מ….כמו כן הם יתקשו לבקש עזרה או לקבל עזרה מאחר ומגיל צעיר תנועה זו לא נעה באופן סדיר מההורים אל ילדיהם.
לילד הורי תהיה נטייה לשפוט ולבקר את הוריו, את הגדולים ממנו. כשאני עצמי חוטאת בזה אני מנסה לזכור לשאול גם כן, את מי אני מנסה להחזיר למערכת כשאני מבקרת את אמי? האם את אמא שלה, או הסבתא שלה, אולי את אביה או את המאהבות שהיו לו? איזה קול אני רוצה שהשמע, עבור מי אני מנסה לתקן את המצב בביקורת שלי? אם מצאתם כיוון לשאלות האלו, ניתן לשוב אל הביקורת שלכם ולבדוק מה קרה לה.
אחד ממשפטי הריפוי שניתן להציע בקונסטלציה משפחתית לילד או ילדה אלו הנו: “אמך או אביך לא היו שם, ואני לא יכולה לקחת את מקומם, אני יכולה להיות רק בתך או בנך. נהיה שייכים זה לזה לעד אך בדרך אחרת מאשר קודם”.
פעמים רבות נגלה בקונסטלציה המשפחתית תופעה שנקראת הדהוד בין סיפורים, תפקידים, דפוסים מן ההיסטוריה של השושלת לחיי היומיום של אחד הצאצאים. בדרך כלל הזיהוי יכלול איזו החלטה שאני לוקחת או תפקיד במשפחה, או הגזמה באכילה, בעבודה, בעישון, בסמפטומים של מחלה….
נאמר שאדם עובד שעות רבות וגם אם הוא מאד רוצה לשוב הביתה מוקדם למשפחתו אינו יכול. בקונסטלציה גילינו שהוא עובד עבור רבים אחרים שהושמדו בתאי הגזים ולא הצליחו לממש את שעות העבודה במקצוע שאהבו.
אותו ילד מרגיש שמישהו במערכת לא סיים את המשימה שלו, בדור קודם, הוא מוכן מיד להתגייס למען המשימה הזו. באופן לא מודע כמובן. תופעה זו מורגשת גם במערכות יחסים רומנטיות. גברים ונשים שיוצאים ונכנסים ממערכות יחסים גם בשביל מישהו אחר, או משנים מגורים למדינות אחרות. או עוברים בתים רבים וכדומה…התופעה הזו יכולה להופיע גם באופן הפוך, של אי תנועה ואי עשייה.
כשאבי אומר “אני לא אצא לפנסיה, אני אעבוד עד שאמות”. זה משפט שמראה על התערבבות עם מישהו אחר במערכת. או “אני לא אביא עוד ילד או לא אקנה בית, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה”….מראה על התערבבות עם גורלו של אדם אחר במערכת.
כשאנחנו בדפוס הזה אנחנו בדרך כלל מרגישים אחריות גדולה. כאילו שצריך לסיים את העבודה. כי כשאנו מנסים לסיים עבודה שאחר לא סיים, אף פעם לא נדע מתי זה מסתיים. לא נפסיק עד שהגוף שלנו יפסיק. ובגישת הקונסטלציה המשפחתית אפשרי למצוא את המקור של הדפוס הזה ולהפריד ביני לבין האדם או האנשים עבורם אני חיה את חיי, בטעות ומאהבה. את מה שנפרד לחבר ואת מה שהתמזג להפריד.
כפי שראינו גם פה יש מתנה. מאחר וזו מוטיבציה מאד חזקה בחיים, רובנו משיגים לא מעט בזכותה. אך עם המתנה יופיע גם כעס גדול. כי זה באמת יותר מדי. ואיננו מקבלים הכרת תודה מהמערכת אלא אם נחווה זאת באופן אינטימי בתהליך עמוק של קונסטלציה משפחתית. היחיד שצריך ממנו הכרת תודה הינו זה במערכת המשפחתית שעבורו אנו מנסים למלא את החסר, להגשים את החלום, להמשיך את מה שנעצר באמצע. וזו יכולה להיות גם השלמה של תנועה אחת קטנה של מגע יד בין הורה לילדו, של חיבוק שנקטע באיבו.
תארו לעצמכם לגלות את ההבטחה הלא מודעת שלכם לחבר משפחה או לתת מודע הקולקטיבי של המשפחה. המצפון של הקולקטיב לא רוצה משימה שלא סיימו אותה. היא תשלח את זה הלאה עד שמישהו ייקח את זה על עצמו. ואם זה את או אותה, בהחלט מגיע לך שמשהו יראה אותך סוף סוף.
גם אני לעיתים נזכרת בשבועה שעשיתי כילדה שאני אחיה אחרת מהורי. שלא אסבול כמו אמי בעבודה כשכירה ולא אוותר על חלומותי לחיות בארץ אחרת כמו אבי. כשילד רואה בן משפחה אחר סובל, בלי לדעת, הוא בתוכו נשבע שיעשה את זה אחרת. אחרי הרבה שנים התחלתי לסבול כשכירה ולא קישרתי את זה עם ילדותי. לרוב לקחנו תפקיד כי מישהו שהיה שם לא היה חזק מספיק כדי למלא את התפקיד שלו עצמו.
לשחרר תפקיד מעלי זה לקחת סיכון. וגם לוותר על תפקיד משמעותי במשפחה. אפשר תמיד לבדוק ולומר: “סחבתי את זה עבורך בנאמנות ובמסירות. למרות שזה היה עבורי יותר מדי כבד, זה גם נתן לי והעניק עבורי תחושה של אחריות, התמדה והרבה מעבר… אני משאיר איתי את התכונות האלו שרכשתי דרכך, אך עתה אשתמש בהם בדרך אחרת, ממה שעשיתי עד כה”.
כדאי לקחת כמה רגעים ולהביט בנטל שעכשיו הנחנו לרגלי האדם או האנשים עבורם סחבתי או החזקתי. אולי סחבתי נטל של כמה אנשים בתוכי ולומר: “אני משאיר את זה איתך, מעתה אני אהיה מחובר אליך באופן אחר מקודם”. ולהסתובב לחיים שלי.
אחרי שנים רבות בהם חייתי עבור אחרים במשפחתי יכולתי לעצור ולומר להם: “יתכן ובתוכי יש הבטחה בשמך. הבטחה שהשפיעה על חיי. אולי ההבטחה הזו חיזקה אותי והעצימה אותי ונתנה לי הרבה, ואולי צבעה את כל עולמי ,כך שאינני יכולה לזהות עוד את המשימות שלי בחיי. ובאופן מסוים עשיתי זאת באהבה. בבקשה אבא או אמא הביטו בי בחיבה כשאני מאפשרת לעצמי לבדוק את ההבטחות האלו לגבי העתיד שלי, ומעתה נהיה מחוברים בדרך אחרת”.
כן, בחיי שיניתי הרבה ואני עדיין מגלה כל יום מחדש מה באמת אני רוצה.
העברה/השלכה בין מערכות
כאן יש בלבול בין מצב במערכת אחת עם מצב במערכת אחרת.
אחת ההשלכות הנפוצות הן כשהורה משליך על הילד שלו את יחסיו עם אחד מהוריו. כלומר יש בלבול בין המערכת של משפחת המקור למערכת של המשפחה החדשה. הורה מביט על הילד שלו ורואה בו משהו שהיה לו עם ההורה שלו או בין ההורים שלו להורים שלהם.
נפוץ לספר בדיחות ואכן לפגוש במערכות רבות יחסים מורכבים בין אמא והכלה שלה שהתערבבו ליחסים שהיו לאמא והחמה שלה. דרך פשוטה לתאר זאת היא כאילו שמקרינים סרט על סרט משתי תקופות שונות או מקומות שונים. אנחנו מקרינים סרטים על אחרים ואחרים מקרינים סרטים עלינו. האם מסקרן אתכם מה יקרה למערכת היחסים כשלא נקרין שום סרט?
ערבוב נוסף בין מערכות יכול לקרות כשאני מתבלבלת בין היחסים שלי עם הבוס או עם עובדת שלי שמזכירים לי יחסים מהבית שלי ביני לבין בתי או ביני לבין אבי. במבט הפוך ניתן לומר שאם אדם מקבל במקום עבודה משהו שהוא לא קיבל במשפחת המקור שלו, אז מקום העבודה הופך לבית המשפחה. פעמים רבות הרהרתי מדוע לאבי קשה לצאת לפנסיה והוא נוטה להישאר במשרדו שעות רבות וכיום אני מבינה את הצורך שלו בלתת כפי שנתן במשפחת המקור שלו. במשרד עדיין צריכים אותו.
אם לא אמצא את מה שאני צריך במערכת המשפחתית או התעסוקתית אוכל תמיד למצוא את זה במערכות אחרות. בוועד הכיתה למשל או באגודות ספורט. חסר במערכת אחת יוקרן על המערכת השנייה. או על הבוס או על קולגה. או במערכות יחסים, על בן הזוג.
הרמז לערבוב כזה בתהליך קונסטלציה הנו, אם המונחה מרגיש הקלה כשהוא רואה שאני מפרידה בין הייצוגים של מערכת אחת למערכת שנייה. אפשר לשאול באופן ישיר את המונחה: “כשאת מביטה במנהל שלך, בחברה שלך, בבן זוג שלך, את מי עוד את רואה? ומה יש ביניכם? ואם המשהו הזה שאת רואה בו נע ימינה או שמאלה, או מתרחק האם זה ישנה דבר מה?”
השלכה היא כמו וילון ביני לבין האדם שממול ולרוב זה יושב על יחסים לא פתורים במערכת המקורית שלנו. כשההשלכה מקבלת או חוזרת למקום שלה אפשר אז לראות או להרגיש את האדם ללא ההשלכה ולראות מה האפשרויות כעת מערכת היחסים הזאת.
כפי שנאמר, מערכת מנסה להיות ולהישאר שלמה. השלכה זו הדרך במערכת להשאיר אדם בקשר עם מישהו או משהו שהוצא מהמערכת. אם עולה התנגדות, ועולות התנגדויות, גם אצל המונחה וגם אצל הנציגים, זה סימן לנאמנות למקור ההשלכה. נאמנות למשהו שיש פחד לאבד אותו. לאדם מסוים, לאירוע, לסוד, לצורת עבודה מסוימת, לערך, אמונה או דפוסים מסוימים. כמנחי קונסטלציה התנגדות היא סימן נהדר שאנחנו בכיוון הנכון למצוא את זה שהיה חסר.
אם מקבלים את ההתנגדות ומאפשרים לה להיות גם כייצוג, אפשר לשאול אותה למי היא מחוברת במערכת של המונחה. את מי לא רואים, מי חסר, למי במערכת יש התנגדות לשינוי, ולאו דווקא למונחה שעומד מולנו. מה או מי במערכת לא יכולים להיעלם? בכלל אם נביט כך לאנשים סביבנו שמביעים התנגדות, נביט בהם בפריזמה רחבה, שבה ההתנגדות קשורה למערכת שלהם, יהיה לנו קל יותר מולם. ומנסיון, קל יותר בחיים.
ישנן גם דוגמאות רבות להתנגדות של מדינה שלמה למשל לשנות את המטבע ליורו, התנגדות להצטרף לאיחוד האירופאי, התנגדותו של טראמפ להסכם האקלים. אלו בהחלט נושאים מעניינים לקונסטלציות.
אחד העקרונות החשובים בקונסטלציה המשפחתית היא קבלה ראדיקלית. אם במערכת נלחמים במשהו הוא חוזר. אם לא נותנים לרגש, אירוע או אנשים שנולדו ושייכים למערכת מקום, הם יחזרו בדלת האחורית. ומנקודת המבט של העברה בין דורית, הם פשוט יחזרו בדורות הבאים.
כשאנו מקשיבים למונחה אנחנו יכולים לשים לב למה שלא נאמר. או למה שנאמר ומיד אחריו מוסיפים, אבל זה לא חשוב, או זה לא שייך. את מי המונחה בשמם של חברי המערכת שלו לא מראה ולא שומע. בתוך השיחה עם זוג הורים את מי הוציאו החוצה? למשל את תורמת הביצית, את האישה הראשונה של אבא ואת בתם המשותפת, את ההפלה, את האהבה הראשונה? את התוקפים, את הסוד?
פעמים רבות אני פוגשת אנשים שמרגישים שיש סוד במשפחה, משהו שלא דיברו עליו, מישהו שלא מזכירים אותו יותר. במקרה זה, אמא לא ספרה לבן שלה עד גיל מאוחר שאביו הביולוגי הוא תורם זרע, והאבא לא מספר לבנו. וגם לי, התרפיסטית של בנו סיפר זאת אחרי שנים שהילד מגיע לטיפול. העברה בין מערכות….
ניגודיות
זה שמבזבז, וזה שחוסך. אחד שאוכל הרבה, ואחד שתמיד בדיאטה. אחד שאוגר ואחד שנותן הכל. כבת לזוג הורים עם דפוס כזה חייתי בבית בו אבי רוצה לזרוק הכל ואמי רצה לפח ומחזירה הביתה. רוב הריבים ביניהם ישבו על הדפוס הזה. כבתם הניגודיות הזו יושבת בתוכי, עם שני הקטבים שלה. במקרים קיצוניים של ניגודיות בתוך אדם, יכולה להתפתח גם מחלת נפש כגון מאניה דיפרסיה…כל צד מזוהה עם אדם אחר במערכת ובדרך כלל אחד עם התוקף ואחד עם הקורבן.
כמו בדוגמא האישית שהבאתי, הניגודיות מתחילה מהעובדה שיש לנו שני הורים. אב ואם. אם אהיה נאמן או אקשיב לאמא אבגוד באבא וההפך. אף פעם לא אוכל לעשות את זה כמו שצריך. בכל ילד יש אנרגיות ניגודיות. ולאו דווקא אם זוג ההורים התגרש. מה שיכול להקצין את תחושת הניגודיות הזו. או גם להביא שקט יחסי בו כל ילד מזוהה עם הורה אחד, אך בין האחים מתחילים ריבים.
כאשר במערכת היתה טראומה שקשורה לקורבנות ולתוקפים יכולות להופיע בין אחים שתי אנרגיות מנוגדות של קורבן ותוקף. האח שמרביץ והאח שחוטף. ניגודיות יכולה להופיע גם בתוכנו. הקורבן שבי יקרא לאנרגיית התוקף וההפך. כשמישהו סובל מביקורת עצמית הוא גם השופט והנשפט, הסנגור והקטגור והנאשם. כמה שזה כואב. כדאי כמובן להעמיד את כל הייצוגים…
כאשר יש קונפליקטים או מריבות במערכת בין בני משפחה או בין חברים לעבודה. בעצם כל חלק מחובר לצד אחר של הניגוד. הפתרון יהיה במקום גבוה יותר בהיררכיה של המערכת. במקור של הקונפליקט, בזה שבו הכל התחיל. לכן ניתן להניח ייצוג ולשאול, במי הכוחות הניגודיים האלו מתחילים. לרוב זה יצביע על אזור טראומתי במערכת. כשהגענו לשם, נשאל למשאבים שקדמו לטראומה. כאילו אנו מנסים לעלות למרפסת הכי גבוהה שממנה אפשר לקבל תצפית שרואה את כל הצדדים של המאבק. כמה שיותר.
דוגמא נוספת לדפוס זה נמצא גם במשפחות בהם ילדים שנולדו להורים מאד שונים בדת, בסטטוס, בדעה פוליטית. מערכות בהם רצח שלא מדברים עליו במשפחה, ובדור אחר מישהו מתחבר לאנרגיית הקורבן ומישהו לאנרגיית התוקף. או מישהו שמצליח לרגע ולרגע מפסיד הכל. או מרוויח הרבה כסף ולא יכול לשמור עליו. זה ממש בלתי נמנע. ואני רואה שוב ושוב איך צאצא במערכת יחיה גורל של אדם אחר.
האדם תקוע. כל מה שיעשה לא יכול לשחרר אותו מנאמנות לצד אחד ובגידה מהצד השני. בתי מבקשת רשות מאבא לראות אייפד כשהיא יודעת שאני לא מרשה. ואז מחזיקה בתוכה רגשות אשם מולי. כמה חשובה זוגיות טובה, כזו שגם אם ההורים לא יסכימו ביניהם, עדיין הילדה יכולה להחזיק את שני הוריה בשלום בתוכה.
כך אנו למדים שכל אדם מחובר לצד אחר של הניגוד. ובמשפט הריפוי אפשר לתת לזה הכרה. לראות את המקור ולומר לו “אני לא יכול להילחם את המלחמה שלכם, כשאתם משאירים את זה לי, המאבק שלכם אף פעם לא יגיע לפתרון. כעת אניח למאבק שלכם”. תנועה נוספת חשובה היא לסובב כל קצה של הניגוד אל ההסטוריה שלו, לבקש שם תנועת השלמה ולחזור שוב ולעמוד זה מול זה. לא תאמינו כמה התחושה משתנה.
בגישה הזו של הקונסטלציה המערכתית אנו לא נפטרים מדפוס של ניגודים או מאחד הצדדים של הדפוס אלא מקבלים את שני צדדיו. רק אז אפשר להיות במקום ללא ניגודים. חלק מהניסיונות שלי לפתור דפוסים משפחתיים היה לנסוע רחוק מעבר לים ולבנות את משפחתי שם. לא לקחתי בחשבון שהדפוסים יעברו איתי. יחזרו בדלת האחורית. לאחר מסע לא קצר של עבודה אישית וקונסטלציות רבות יכולתי למצוא את מקומי הטוב שוב במשפחת המקור ממנה הגעתי. כזה שתומך במקום שלי במשפחתי החדשה ובעולם בכלל.
בברכת דרך צלחה ומשוחררת מדפוסים
מירב, מורה ומנחה בבית הספר דרך הקונסטלציה של ישי גסטר
לקורסים סדנאות או מפגשים אישיים, ניתן לפנות בטלפון 054-5908590