למעשה הטראומות הללו הן עוקבות, בכך שטראומת האהבה היא תוצאה של טראומת הזהות, והטראומה של אי הגנה היא תוצאה של טראומת האהבה.

הטראומות הללו מהוות את הבסיס לחיינו, את היכולת שלנו לגדול עם נפש בריאה ויציבה, או 'אני', או לא. כל החוויות המאוחרות יותר המהוות טראומה הן תמיד גם גירוי מחדש של האירועים המוקדמים, הטרום מילוליים, שלפני הזיכרון הללו.

הילד שורד את טראומה של הזהות בכך שהוא מוותר על זהותו הבריאה, האוטונומיה שלו, כדי שיהיה לו קשר כלשהו עם אמו, שבלעדיו הוא לא יכול לשרוד. הוא נאלץ להזדהות עם רצונותיה וצרכיה של אמו, כאשר מתעלמים מרצונותיו ומצרכיו וכאשר הם מתפרשים לא נכון או משמשים כאמצעי רדיפה על ידי האם. זה, אם כן, מביא את השאלה הטיפולית "מי אני?". ומבחינה קיומית מלווה השאלה הזו אוטומטית השאלה "מה אני רוצה?", כי בשביל לדעת באמת מה אני רוצה אני חייבת להיות לי תחושה סבירה של מי אני.

טראומה של אהבה מתרחשת כאשר הקשר שהילד אכן מצליח לשמור עם אמו לאחר טראומה של הזהות אינו למעשה קשר ברור ואוהב, אלא קשר כואב, לא ממלא, מניפולטיבי ורדוף.

לכולנו יש ביוגרפיה טראומה, שבה לטראומות המקוריות יש השפעה גדולה על מי שנהיה, כיצד אנו מנהלים אירועים טראומטיים מאוחרים יותר, מערכות היחסים שלנו, הגשמת היכולות שלנו. בכל החוויות הטראומטיות המאוחרות יותר יש בתוכם זרעים של טראומה מחדש של הטראומה המקורית.

'שיטת הכוונה', שפותחה על ידי פרנץ רופרט, מציעה דרך לחקור נושאים אלו בטוחה, יעילה ומכילה.