הלידה הפסיכולוגית שלנו מובילה אותנו אל גיל שנתיים המאתגר.
כאשר אתם קוראים את המאמר, חשבו על השאלות הבאות:
מה היו היחסים הראשוניים שלי עם אמא? ואיך זה משפיע על חיי עד היום?
מה היו ההפרעות והמגבלות בתחילת חייך?
האם אנחנו מנסים כל הזמן להתמזג עם אנשים אחרים ופרידה מתסכלת אותנו?
האם אנחנו מאמינים שרק עם עוד אדם נצליח לשוב לתחושת הרמוניה פנימית?
סמביוזה
אנו יוצאים מתוך מרחב הבטן המוגן בו אנו מקבלים בדיוק את מה שאנו צריכים. האוכל מוגש לנו, הטמפרטורה מתאימה לנו, הרעשים עוברים פילטר. אנו יוצאים ממקום שקט, רגוע, ללא קולות ואור מוגדרים. אנו יוצאים אל האור. למשהו שיכול להחוות כגיהנום. אנו יוצאים אל העולם ומתאמנים בנשימה בפעם הראשונה. אנחנו ישנים ומתעוררים כשאנחנו רעבים, אנחנו בוכים וצורחים, ואוכלים. עוברים ממצב של מתח להקלה ושוב לשינה.
החיים בשלב הזה קשורים לוויסות תמידי. יש מתח בגלל רעב, צמא, רטיבות של פיפי או קקי וחזרה למצב רגוע. ואנחנו חוזרים למצב של הוויה. המבוגרים מנסים ליצור איתנו קשר, להבין אותנו ללא מילים ולווסת אותנו בדרכם הייחודית. אנחנו תלויים לגמרי בסביבה שתמלא את הצרכים שלנו. במצב הסמביוזי הזה אנחנו אחד עם אמא.
עולמנו מתרחב לאט עד למצב של שניים בתוך בועה. DUAL UNITY. אין עולם חיצוני. אני ואמא בתוך הבועה הזאת שבה אמא ממלאת לנו את הצרכים או לא. וכאן מתחילים השורשים של היחסים שלנו עם העולם. אנחנו מחייכים כעת בחזרה לאמא. יש לנו ולאמא שפה משלנו. אמא מנסה לזהות את הבכי שלנו, אם אנחנו רעבים, או רטובים, אם יש לנו גזים או אנחנו עייפים. זהו שיח לא מילולי. אמא היא האוריינטציה שלנו, היא זאת שמכוונת ומחליטה עבורנו מה קורה ומה נקבל.
אם המצב הסמביוזי לא היה לנו מתסכל מדי ואמא היתה טובה דיה, ניתן לחוש מהות של התמזגות. מהות מתמזגת. אמא מביטה בנו ומחייכת ונותנת לעצמה להרגיש הנאה ואהבה. מהות של התמזגות עם טעם של התמוססות. אהבה נמסה ומתיקות. אנחנו מרגישים את ההנאה הזו וזה מרגיע אותנו. זה מרגיע את מערכת העצבים שלנו ומווסת את תחושות התסכול. אנחנו מכירים את הטעם הזה כשאנחנו יוצאים לחופשה נעימה. תחושה של מלאות, רגיעה, עזיבה. כל מערכת העצבים נרגעת. זה תומך בנו ובאמא. וזו ערגה שקיימת בכולנו לשוב לתחושה הכל כך מווסתת הזאת, מתמזגת, הכל אחד.
הסביבה מתחילה להכיר אותנו. אמא בונה את מערכת היחסים איתנו אך גם מושפעת מכל מה שקשה לה. האם היא מצליחה לזהות את הצרכים שלנו? האם היא מקשיבה לעצמה או לאחרים שאומרים לה מה לעשות? איך היא מגיבה כשאנחנו מתוסכלים? זה בסדר אם אנחנו קצת מתוסכלים כתינוקות אך לא יותר מדי. התסכול מאפשר מוטיבציה. אך אם אמא מגישה לנו כל דבר עוד לפני שבכלל ביקשנו זה חוסם לנו את אנרגיית החיים. אם אמא אינה מגיבה ומתסכלת אותנו יותר מדי זה קשה. ואולי אמא היא זאת שמתוסכלת ואנחנו מרגישים את זה ומזדהים עם אמא.
אנחנו אחד ואנחנו מזהים זה את רגשותיו של השני. אנחנו מתערבבים בתסכול אחד של השני. איננו יכולים להבחין אם זו החרדה שלנו או של אמא. אם זה הכעס או העצב שלה או שלנו. האם זה הדיכאון של אמא או שלי? והנה אנחנו בערך בני חמישה חודשים.
גן העדן נסדק
בין חמישה לשמונה חודשים מתחילה רעידת האדמה. הגבול הדק ביננו לבין אמנו מתחיל להיסדק. התסכול גדל כי אנחנו מתפתחים עד אשר אפשר להתחיל להיפרד מעט. ככל שאנו נפרדים מאמא האגו מתחיל להתפתח ואנו נפרדים מגן העדן של מהות ההתמזגות. התסכולים הקטנים שאנו חווים בתקופת ההתמזגות מעלים בנו כעס. הכעס עוזר לנו להיפרד קצת יותר. הכעס גם יכול להישאר זמן רב יותר ממה שנחוץ בגלל התמזגות שלילית עם אמא. התמזגות עם תחושות הכעס והתסכול שלה. (מסיבות שונות).
יום אחד אנו פוקחים את העיניים ואנחנו ערים יותר, עם יותר תשומת לב. האני האמיתי שלנו מתעורר מתוך הסימביוטיות. אנחנו מתמלאים בזוהר, יופי,מהותי, בוהק. ככל שאמא יכלה להחזיק אותנו בסביבה סימביוטית מווסתת ומכילה ויכלה לשקף לנו חזרה את האור שלנו היא אפשרה לנו להמשיך ולהיות מי שאנחנו באמת ולעבור ממצב סמביוטי למצב שהוא עצמי אמיתי.
זהו, בקענו מהביצה
ומתוך ההתמזגות אנחנו מתחילים להתעניין בעולם שמחוצה לבועה הקטנה שלנו ושל אמא. אנחנו רוצים לדעת, לגעת, להצביע, לחקות. זה אירוע כל כך חשוב לנו ולאמא שאנחנו ממשיכים להתפתח, לחוש את גופנו זז, להרגיש יותר, לזהות ולזכור יותר. מה גורם לנו לגדול? מהי האנרגיה הזאת שגורמת לנו לגעת, להצביע, לזוז בעצמנו, להזיז את השרירים ולהשפיע על הסביבה? ריקוד חדש עם אמא מתחיל. ריקוד של כמה חודשים.
והריקוד שלנו מתחיל להיות שונה מזה של אמא. מתחילה תקופה של הבדלה. אנחנו מתחילים להבין ולהתעורר לכך שיש מישהו מחוצה לנו. אמא הופכת להיות לעוגן בדרך לעולם שמחוצה לה. אנחנו גדלים, מתמלאים ביותר אנרגיה ותנועה. מחזיקים את ראשנו ומזיזים את הצוואר לראות מעבר לפנים של אמא. אל עבר העולם החדש.
לפעמים לאמא קשה והיא מתעייפת. או אמא רוצה שנגדל מהר יותר ונהיה עצמאיים, שנוכל להיפרד כי היא צריכה לחזור לעבודה. ולכן אמא דוחפת אותנו לעצמאות לפני הזמן. או אמא מאד נזהרת מהפרידה. אולי אנחנו רצינו להיפרד קודם מאמא כי הרגשנו רגשות שליליים מדי איתה. או רצינו להישאר עם אמא לנצח, בסימביוטיות בלתי נגמרת. ולא להיפרד אף פעם מרוב שהיה לנו טוב שם.
אחרי כמה חודשים אנחנו יושבים כבר על אמא או על הרצפה, ובודקים איפה אמא. אמא היא המרכז של היקום. יש אחדות ונפרדות הקיימים זה לצד זה. אנחנו מביטים בפנים של אמא ובפנים של אחרים. ואולי בפנים של אבא. אנחנו רוצים להתחיל לזחול ויש כוח חיים וידיעה שאפשר לשוב לעוגן, לאמא כדי לתדלק וכל פעם המרווח גדל גם במרחק וגם בזמן.
לפעמים אמא שם, ולפעמים לא. לפעמים אמא חשבה שאנחנו כבר גדולים והתרחקה מאיתנו מהר מדי. ולפעמים היא לא נתנה לנו את החופש לנסות להתרחק ממנה. אנחנו כבר בעלי דעה, ובודקים איזה כפית אנחנו אוהבים, ואיזה אוכל טעים לנו יותר. אנחנו מושכים לאמא בשיער, דוחפים או בוכים ורוצים חזרה.
להתרחק מאמא ולחזור לאמא
שני הכוחות המנוגדים חיים בנו יחד. רצון לנפרדות ורצון לאחדות. אנחנו בני שמונה חודשים. ואנחנו מתחילים לפחד מאנשים זרים. ואולי אנחנו דווקא סקרנים לגבי זרים ורוצים לזחול ולגעת בהם. אנחנו בהחלט מבדילים בין זרים לאמא. האגרסיה שלנו גדלה, ואנחנו צועקים יותר, מושכים יותר, אולי גם נושכים. רגשות רבים ומנוגדים מתחילים לחיות בנו. אנחנו מתמלאים באש החיים.
עשרה חודשים ויש לנו עוצמה וכוח להיות רחוקים יותר מאמא. אנחנו גם מפחדים יותר. מפחדים ליפול, ללכת לישון, להיפצע. אנחנו משחקים קוקו עם אמא ומתחילים להבין שהיא שם גם כשהיא בחדר השני ואנחנו לא רואים אותה. חלקנו נמשכים יותר לעצמאות ונפרדות וחלקנו להתמזגות.
אנחנו מתחילים לעמוד ולהיאחז בחפצים ואולי לפסוע כמה פסיעות והעולם נראה אחרת. אנחנו מתחילים להתאמן. אנחנו צריכים אולי חפץ מעבר כדי להתרחק מאמא, בובה או בקבוק והם תומכים בנו בפרידה מאמא. אנחנו בני שנה או שנה וחצי ואנחנו מחפשים את המרחק האופטימלי מאמא.
אם התנאים בטוחים המרחק האופטימלי הולך וגדל. אמא או אבא הופכים למגדלור או תחנת הדלק שלנו. אנחנו מתרחקים, סורקים את העולם ואז עולה רגש ואנחנו חוזרים לאמא כדי להתמלא שוב בביטחון ואהבה עם המגע שלה. זהו התדלוק הרגשי מאמא או אבא. האם הם רואים אותנו, מרגישים אותנו גם כשאנחנו מתרחקים?
אולי נפלנו או התעייפנו ואנחנו שבים לאמא לתדלק. וכשאנחנו מרגישים מלאים מספיק להמשיך לחקור את העולם אנו יוצאים שוב לזחילה או הליכה בסביבה. לפעמים ההורים תמכו בנו ועזרו לנו, ולפעמים ההורים חששו מאד שנפגע. אולי יש עוד אחים ויש צורך שנתרחק כבר כי ההורים עייפים. ואולי רצו שנמשיך להיות קטנים ותלויים. אולי בכלל לא שמו לב כי היו עסוקים בדברים אחרים.
האנרגיה והחיות שלנו משתנה. אם לפני כמה חודשים בכינו כשנפלנו עכשיו אנחנו נרוץ בכוונה לספה כדי להתנגש בה ולראות איך זה מרגיש. מתחילה תחושה של גדלות, עוצמה ואומניפוטנציה. אנחנו רוצים ללמוד את האזור שבו אנחנו חיים. אנחנו מרגישים כמלכים ומלכות. אנחנו מסתובבים עם תחושה של אנחנו יכולים הכל.
העולם הופך להיות הצדפה שבה אנו חיים
אנחנו מאוהבים בצדפה הזו ורוצים לטעום הכל, לגעת בכל, לנסות את הכל. כולם המשרתים שלנו. אנחנו רוצים לכבוש את העולם. הנרקיסיסטיות בעוצמתה. איך היה לנו לעשות את הצעד הראשון? איך היה לנו לרוץ חזרה לאמא? האם אבא תפס אותנו והרים אותי באוויר בשמחה, או לקח אותנו לסיבוב ברחוב והראה לנו את העולם? אנחנו בני אדם קטנים וממש קשה לנו לעצור את התנועה שלנו. אנחנו רוצים שיראו את ההתרגשות שלנו והשמחה שלנו וההנאה שלנו. שיקבלו את תחושת העצמאות שמתחילה. זו העצמאות שבונה לנו את תחושת הערך העצמי.
אנחנו בני שנה וחצי ומלכי העולם ואנחנו מתחילים להבין שהעולם הזה גם לא בטוח כמו שחשבנו. העולם הוא לא הצדפה שמגינה כמו אמא. לפעמים נופלים וזה כואב ואם אנחנו רצים אל תוך השידה מקבלים מכה במצח. לעולם יש מגבלות ואולי להתרחק מאמא מתחיל להיות שוב מפחיד. וכל העוצמות שאנחנו מרגישים יכולות להתמוטט להן בבת אחת. ומילדים גדולים ויכולים אנחנו הופכים לפתע לתינוקות קטנים שצריכים את אמא או אבא לחיבוק מגן.
הסמביוטיות נעלמת. ואנחנו מבוהלים ומרגישים פחות בטוחים ומפחדים לאבד את אמא בגלל המרחק שלפתע נפער ביננו. אנחנו מגלים שאיננו גדולים כפי שחשבנו. ואמא לא ממלאת את עולמי כקודם. ועולה בנו תחושה של פגיעות, לקות ואימפוטנציה. זהו, אנחנו נפרדים מאמא. נפרדנו מגן העדן. האם אנחנו זוכרים את ההתאהבות בעולם? את תחושת ההתעלות לגלות את היכולות שלנו הרחק מאמא ואת האכזבה מההתנתקות? האם היה לנו חפץ מעבר ומה קרה לנו כשהבנו שנפרדנו מאמא לתמיד.
אנחנו בני שנה וחצי עד שנתיים. אנחנו יכולים כבר ללכת, להתרחק, להתקרב מאמא. אנחנו יכולים ללכת לאבא במקום לאמא או לאנשים שמטפלים בנו. אנחנו יכולים להיות לא רק עם אמא. אך אנו מאד רגישים למרחק ביננו. משהו חדש קורה ואמא כבר לא חייבת להיות העוגן היחיד שלנו. אנחנו מגלים שזה לא רק אנחנו ואמא בעולם הזה.
להתרחק או להתקרב?
ביננו לאמא יש תקשורת לא מילולית עדיין. כל מיני סימנים וקולות ומבטים שאמא מבינה ללא מילים. העולם מתחיל להיות גדול ורחב יותר. זה מאפשר יותר אפשרויות וגם פחדים חדשים עולים. פחד מזרים יכול להתעצם כעת. אם בחרתי בבייביסיטר זה בסדר אבל לא נהיה מוכנים להישאר עם כל אחד. מערכת היחסים עם אבא עמוקה יותר. אנחנו יותר אמיצים אך גם משתנים ללא הרף. רגע אנחנו רצים הרחק ורגע שני חייבים את אמא.
תחושת האוטונומיה שלנו גדלה ואמא מגיבה לזה בדרכים שונות. האם היא שם רגשית עבורנו? האם היא שמחה שאנו מתרחקים? מה קורה לאמא כשאנחנו לפתע צריכים אותה עכשיו או רוצים להיות על הידיים שלה יחד עם התינוק הנוסף שרק נולד? ואמא מתבלבלת. איך זה יכול להיות שבבוקר היינו כאלו בוגרים ונלחמנו על העצמאות שלנו ובערב אנחנו תינוקות שרוצים על הידיים?
אנחנו מבלבלים את אמא. בגינה אומרים לה ביי ביי ורצים רחוק. ואולי אמא נעלבת מאיתנו שאנחנו כבר לא צריכים אותה והיא מנסה למשוך אותנו חזרה אליה, לעולם שלה. אולי אמא כבר מחכה שנחזור אליה והיא חוששת לגופנו? אנחנו כל כך מתרגשים בגיל הזה אך גם מבוהלים, שאולי בכל זאת לא נצליח לבד הכל בלי אמא. בלי התחושה הבטוחה הזאת שהיא חלק מאיתנו. ואמא באמת כבר לא שם כמו קודם.
אנחנו מביאים לאמא משחק או את הבובה שלנו שתלטף אותה ואולי אמא עסוקה עם משהו אחר או אח אחר והיא לא פנויה ואנחנו פשוט מתפרקים מזה. ואמא לא תמיד מבינה אותנו. לפעמים אנחנו רוצים שוב על הידיים עם בקבוק במקום האוכל של הגדולים. רוצים להיות תינוקי. ורגע אחר כך לכבוש את העולם. אנחנו עצמאיים ואנחנו רוצים לדעת איפה אמא. אנחנו צריכים את אמא. אנחנו לא צריכים את אמא. האם נוכל להיות עצמאיים, להסתדר בעולם ועדיין לקבל את אהבתה של אמא?
התקפות הזעם מתחילות
אנחנו בסך הכל מאד חסרי ביטחון. אנחנו מקבלים מכה פה ושם. אנחנו רוצים לבכות. אנחנו הולכים לאיבוד. אנחנו זועמים כי אנחנו פתאום לא מצליחים לעשות את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים. אנחנו צועקים בסופרמרקט כי לא נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים. ולא מצליחים להרגיע אותנו. אנחנו בודקים את גבולות האגרסיביות שלנו.
החרדה שלנו יכולה לגדול ולעומת זאת היכולת לשחק עם אחרים חוץ מאמא גדלה. אנחנו מדברים עם המשחקים שלנו ומפנימים את הקולות של ההורים. כך אנו לומדים שכשאמא איננה, זה לא כזה נורא. אנחנו מתחילים להבין את ההתנסויות שלנו ומבקשים את מה שאנחנו רוצים. עוגייה, אור, למעלה, ידיים. אנחנו אומרים הרבה “לא” ומרגישים את העוצמה של המילה הזו.
אנחנו משתמשים יותר במילה “אני”. אני רע, אני טוב, אני, אני, אני…אנחנו שמים לב מה אמא אוהבת או לא. אם אמא נעלבה מאיתנו או היא בדיכאון נרגיש שהעולם לא בטוח. אולי אמא מקנאה שאנחנו פתאום מגלים את הנוכחות של אבא ומעדיפים את אבא על אמא. האם אמא מתקשה עם הגיל הזה? האם היא קרה אלינו ולא נהנית לשחק? או היא חודרנית ומגנה עלינו יותר מדי?
תקופה של פרדוקס
אנחנו לא רוצים לשמוע את המילים: “אתה לא יכול לעשות את זה”, אתה זוכר שפעם שעברה קיבלת מכה חזקה? אנחנו רוצים להיפרד ובאותה מידה רוצים שאמא תבין אותנו ללא מילים. אנחנו רוצים להיות גדולים וקטנים כאחד. כל מה שאמא עושה זה לא טוב עבורנו וקשה לספק אותנו.
לרגע אנחנו מאושרים וברגע השני בהתקפת זעם ועצבים. אנחנו תלויים באמא ודוחפים את אמא מאיתנו. אנחנו מבינים שאי אפשר לחזור אחורה לינקות אבל לפחות שיתנו לי את הבקבוק. ואם נולד לנו עוד אח אנחנו נרצה להיות שוב תינוקות. אוי, כמה קשה לאמא. אנחנו חרדים שאמא תנטוש אותנו אפילו שהיא יושבת איתנו על אותו כסא כי לא תמיד אנחנו מרגישים את עצמאים לגמרי. אנחנו משחקים עם חברים לגן ויכולים לתת בובה לילדה שבוכה ורגע אחר כך להרביץ או לנשוך אם לקחו לנו את המשחק. אמפתיה ואגרסיה – תקופה של פרדוקסים.
לפעמים אנחנו רוצים להיות פשוט דבוקים לרגל של אמא. ואם משאירים אותנו עם סבתא תפרוץ לה שוב התקפת זעם. יש מאבק גדול בין אמא באה ואמא הולכת. לפעמים לא נבחין בה בכוונה כשהיא מגיעה חזרה. ונראה לה שעכשיו אנו כועסים עליה וטובים לסבתא או אל המטפל. “אמא רעה”.
גיל שנתיים האם הוא באמת נורא?
האם להיות עצמאי או להתמזג עם אמא? כל אחד מאיתנו עבר את זה אחרת והתקופה הזאת השפיעה עלינו באופן ייחודי מאד. אנחנו יכולים להיות אובססיביים לגבי אמא. לשמור על הכסא של אמא. וכל דבר הופך להיות חפץ מעבר מאמא. ממתקים, או מאכל שרק אמא מבשלת. או סיפור שאנחנו רוצים לשמוע שוב ושוב. אנחנו יכולים להתרחק מאמא לזמנים ארוכים יותר. ואנחנו מחפשים זרים אחרים כדי להירגע מהקונפליקט עם אמא. זו תקופה מאתגרת לאמא ולנו. עם עוצמות רגשיות ואנרגיית חיים מתפרצת. זו תקופה חשובה אך בהחלט לא רעה.
כמה אנחנו יכולים להתרחק מאמא מבלי לשוב ולחפש להתמזג איתה שוב? האינדיבידואציה שלנו מאמא מתעצמת. וגם מבחינה קוגניטיבית יש קפיצת מדרגה ואנחנו יכולים לתת שמות לדברים ולראות פרצופים מוכרים בתמונות. אנחנו מתחילים להבין את החוקים של הסביבה ומשתמשים במשחק כדי להבין את הסיטואציות בחיינו.
האני מבוסס יותר ואנחנו מגלים את השוני האנטומי בין בנים ובנות. אנחנו מזהים, מרגישים, חשים, ויכולים מעבר לעולמה של אמא. תחושות גבולות העצמי שלנו מתבססות ואנחנו יכולים ללמוד להכיל רע וטוב יחד ולווסת את עצמנו יותר. האגרסיביות נרגעת מעט כאשר היכולת הקוגניטיבית מתפתחת. הדימוי של אמא בתוכנו יציב יותר.
כל מערכת יחסים בין ילד-אמא-אבא שונה בגלל התגובות המורכבות של כל אחד מהצדדים. נסו לחזור כעת ללידה הפסיכולוגית הפרטית שלכם ולראות כיום כהורים לילדים בגילאים אלו כיצד אתם מגיבים בשלבים השונים של ההתפתחות של ילדכם.